כבר חודשים שאין לי מוטיבציה לכתוב פוסטים בבלוג.
השנה האחרונה בחיי היתה עמוסה בהמון המון דברים טובים ויחד עם זאת אתגרים לא פשוטים.
אירועי ה-7/10 וכל מה שקרה לאחר מכן הותירו אותי במצב "הישרדותי", על מנת להיות בעשייה והתפתחות על אף ולמרות הקושי הגדול.
לאחרונה, אני מרגישה משב רוח משמח כל כך בסטודיו, שהחלטתי שיש דברים שבכל זאת כבר ראוי שייכתבו פה 😊
בשנה הנוכחית, הסטודיו מתרחב לפעילויות נוספות וגם אני עצמי פתחתי קבוצת בוקר נוספת של שיעורי יומן ויזואלי נוכח הביקוש. לצד קבוצות מעורבות, של תלמידות ותיקות מאד ותלמידות חדשות, ישנו גם קורס ייעודי למתחילות ואחד נוסף שייפתח בקרוב.
התהליך הנפלא הזה של צמיחה, הביא אותי לחשוב שוב על נושא השיווק והפרסומים ברשתות. יש בי חיבה עזה לעריכת סרטונים וגם לכתיבה, יחד עם זאת, שיווק הוא לא הצד החזק שלי ולא מה שאני מתמחה בו. התחושה שלי פעמים רבות היתה של פספוס, של מאמץ גדול מאד שלא זכה להערכה לה ציפיתי ובעיקר – תחושה של "לא מספיק".
היות ואני מאמינה גדולה בגישת NLP, החלטתי להסתכל על הנחת היסוד, שאומרת "האלמנט בעל הגמישות יהיה הזרז הכי מהיר לשינוי" והחלטתי – אני לוקחת מישהו שיעזור לי עם עניין השיווק!
וכך, הגעתי לאליאור מירלמן המדהימה.
אני עובדת איתה כבר חצי שנה והשינויים שעברו עליי וגם על העסק שלי לא מפסיקים לקרות!! יצאתי לחירות מנושא השיווק ואני מקבלת הוראות מה"בוסית" החדשה שלי, שמבינה הכי טוב בטרנדים, בסרטונים, ב"מה תופס" ומה פחות ובעיקר – התקדמתי מ"לא רוצה להצטלם" ל – "מצטלמת לפי תסריטים שאליאור קובעת, דבילים ככל שיהיו" חחחח.
בגזרת הסטודיו, יש לי את הזכות להוציא לחירות מחשבתית ותודעתית את התלמידות שלי. כולן נשים בוגרות, חלקן אף עברו את גיל 60.
השיעורים שלי ידועים בחופש שבהם והתמיכה בביטוי האישי והסגנון המיוחד לכל אחת ואחת. כמו בכל קבוצה, גם בסטודיו, יש את מי שמיד צוללת לעבוד, מתמקדת בחיפוש, חוקרת ומבררת עם עצמה כיצד להתקדם, ויש את מי, שמביטה לצדדים בחשש, משווה עצמה לאחרות, חוששת לטעות ומבקשת אישור לצעדיה השונים. בשבועות האחרונים, הגיעו לאוזניי סיפורים, שגרמו לי נחת רבה ותחושה של "העברת הטוב הלאה". הנה שניים מהם:
האחד היה, כשאחת התלמידות שנאלצה להיעדר משיעור בשל מחלה, ראתה את העבודות שעשינו בשיעור וביקשה הנחיות כדי להכין בבית גם. שלא כהרגלה, הכינה לאור ההנחיות את העבודה מבלי לשאול אותי שאלות או לבקש אישורים ושלחה לנו בקבוצת הווטסאפ תמונה של התוצר המוגמר.
מעבר לעובדה, שהתלמידות שלי עובדות בבית ביומנים, אשר מרגשת אותי עד מאד, המקרה הזה ריגש אותי במיוחד, שכן לא נדרשתי לסייע בשום שלב של העבודה או לתת "אישור" לביצוע והמחמאות מהבנות האחרות כמובן לא איחרו להגיע.
בנוסף, תלמידה אחרת שהתחילה יחסית לאחרונה באחת הקבוצות, מרבה להביע תסכול במהלך השיעורים וחוסר בטחון ואף משתמשת בביטויים, כמו: "לא יצא לי", "כולן פה כל כך מוכשרות, אני ממש לא", "עדיין לא הספקתי, כולן כבר כל כך התקדמו"...
בשיעור האחרון, שיתפה אותנו, שכאשר ישבה עם הנכדה שלה ליצור עם גזרי עיתון, זיהתה שהנכדה מתוסכלת מכך שגזרה דמות מסוימת בצורה "לא טובה".
התלמידה הראתה לילדה טכניקה שהראיתי לה באחד השיעורים, בעזרתה ניתן להדביק פיסה אחרת של דימוי ולהסתיר בעצם את החלק החסר וליצור "תמונה חדשה" שכאילו נוצרה יחד.
מיותר לציין שהנכדה היתה בעננים מהגילוי (וגם הסבתא 😊).
ואני? אני הרגשתי שחירות מחשבתית ותודעתית היא תהליך בו בכל פעם מתקדמים צעד קטן. והצמרמורת שאחזה בי, הביעה את כל מה שהרגשתי מבפנים.
אמשיך לספר עוד על החוויות מהסטודיו ועל הקשר ביניהן לבין חיינו בפוסטים הבאים.
מקווה שנהניתם – מזמינה אתכם להגיב או לשאול שאלות וכמובן להמשיך לעקוב. שתהיה חירות לכולם במהרה.
אמן