על מסורת לא מוותרים...
בדרך כלל, כשאנחנו מתכוננים ליומולדת של מישהו אהוב, אנחנו הולכים לחפש לו משהו
נחמד במתנה,
משהו שיאהב,
שיעריך,
אולי אפילו שישמש אותו
קובעים מועד לחגיגה ומקום ו
נפגשים לציין את האירוע יחד.
אבל מה קורה, כשכלת יום ההולדת איננה?...
אמא שלי נפטרה לפני 15.5 שנים, חצי שנה לפני שחגגה את יום הולדתה ה-67.
לקראת יום ההולדת הראשון שלה בלעדיה, קלטנו פתאום שיהיה עצוב מדי להעביר את היום הזה בלי לציין אותו כמו שצריך.
אחרי סיעור מוחות קצר, הבנו בדיוק מה היתה רוצה שנעשה!
החלטנו, שבכל שנה, בתאריך שלה (16 ביולי),
ניפגש "אצלה" – אבא שלי, אחיותיי ואני (אחי מתגורר בחו"ל ולא יכול להצטרף),
ננקה קצת את המצבה ומסביב, נטפל בצמחים, נכתוב את הגיל שלה באבנים קטנות,
ואז,
נלך לבית הקפה האהוב עליה – "הצרפתייה הקטנה" לארוחת בוקר כיפית במיוחד –
בדיוק כמו שאהבה!
מאז ועד היום, לא קרה שפספסנו.
אפילו בשלוש השנים של הרילוקיישן של אחותי הקטנה,
אנחנו שומרים על המסורת בצורה אדוקה ומקפידים גם לשמור אותה לעצמנו, בלי בני
זוג/ילדים/נכדים וכיו"ב (שמצטרפים באזכרה שלה כל שנה).
אין לנו כל ספק, שבילוי משותף של כולנו ביום שלה, שיחה עליה וארוחת בוקר טובה,
ללא ספק היו מספקים לה את המתנה המושלמת עבורה.
עכשיו, אחרי שסיימתי את קורס ה-NLP practitioner, אני בתשומת לב גדולה יותר
לאופן בו אנחנו מתנהלים בעולם והדרך בה אנחנו חושבים.
הדרך הזו, אותה בחרנו (אבא שלי ואנחנו), לגמרי מייצרת עבורנו משהו משמח, במקום
לגרור אותנו לעצבות.
מה גם, שהידיעה שהיא היתה מאד שמחה על המסורת שייסדנו, מחזקת אותנו מאד.
כזו היא היתה – חייכנית, תאוות חיים, אוהבת לבלות, אוהבת מפגשים חברתיים ו
משפחתיים ועם הכרה בטוב.
אז לא יכולנו לחשוב על דרך טובה יותר לציין את היום שלה, נכון?
בשביל שלא ייצא שהשקעתי בפוסט, שאין בו שום דבר שקשור לאמנות, הייתי חייבת
לשתף בעיצובים המגניבים והרעיונות של בית הקפה "הצרפתייה הקטנה" בעפולה, אליו
אנחנו חוזרים בכל שנה.
קודם כל, המקום מנוהל על ידי שתי אחיות מקסימות – תמי ודגנית, שעושות הכל
באהבה רבה. ממש מרגישים שאתה אצלן בסלון בבית, שלא לדבר על האוכל הטעים,
ההגשה האלגנטית והניקיון. הן פתחו את שערי המקום לפני 33 שנים ואמא שלי אהבה
ללכת לשם בכל הזדמנות שרק יכולה היתה.
חוצמזה, יש להם עיצוב למפיות ולפלייסמטים עם ציפורים – והרי ידוע שאני מכורה
לציפורים (שהרי היתה לי אמא צפורה...)
זו המפית שלהם:
אחד הדברים הכי מגניבים אצלם, זה האופן בו אתה מזמין את ארוחת הבוקר.
כל סועד, מקבל עט ואת הפלייסמט הזה:
בדרך הכי נפלאה וזורמת, כל אחד בוחר לעצמו את ארוחת הבוקר שהוא רוצה, על כל
מרכיביה!
המלצר.ית פשוט יכולים לאסוף את הדפים של כולם ולאחר מכן יודעים מי רצה מה.
פשוט, קל ונוח.
כמובן, שאנחנו לא יכולים להימנע מהציניות הידועה שלנו, אז אנחנו לפעמים משתעשעים
וכותבים על כל פלייסמט שם אחר שהיה לאמא שלי (כולל שמות חיבה וכאלה).
אח"כ, כשמגישים לנו את האוכל, אנחנו מרגישים כאילו היא ממש יושבת איתנו....
בפרט, שבזמן שאנחנו בבית העלמין, תמיד תמיד תגיע ציפור כזו או אחרת לעוף מעלינו - לבדה או עם כמה חברות...
