משפחה היא איפה שמתחילים החיים והאהבה לעולם לא נגמרת
החודש היה חודש בסימן משפחה.
אמנם גם ולנטיין היה בו, אבל בינינו – בלי אהבה וזוגיות – קשה להתחיל משפחה, לא?
אפילו אני ציינתי בסוף החודש הזה 27 שנות אהבה שלי עם בנזוגי(!!)
התלמידות שלי, שהן גם המשפחה שלי בהרבה מובנים, נאלצו להתחיל את החודש עדיין בסגר ובלי להגיע לשיעורים. אבל לשמחתי, באמצע החודש לאט לאט התחילו להיפתח עסקים וגם אצלי היתה חזרה משמחת במיוחד!!!
מה שכן, משפחה אחת (עם קרבת דם אמיתית) החליטה לקחת ברצינות לידיה את זמן האיכות המשותף והם רכשו ממני קורס יומן ויזואלי משפחתי!! מה זה אומר?
זה אומר שאחת לשבועיים, ביום ובשעה שקבענו מראש, אנחנו נפגשים בסטודיו לשלוש שעות של עבודה ביומן ושל קשקושים ונשנושים – אבא, אמא ושתי בנות.
כמו בכל הקורסים שלי, גם אותם אני מלמדת שלל טכניקות ומכירה להם חומרי יצירה שונים ומיוחדים ומפגישה אותם עם אמנים וסגנונות שונים באמנות.
רוצים גם?
דברו איתי!!
אין דבר שישמח אותי יותר מאשר לקרב לבבות במשפחה תוך כדי יצירה משותפת :)
בתחילת החודש גם המשפחה שלי נפגשה.
ציינו יחד את יום השנה ה-14 מאז שאמי נפטרה.
אזכרה ממשית לא יכולנו לקיים בגלל הסגר. ובלי קשר לזה, שניים מארבעת הילדים גרים כרגע עם משפחותיהם בחו"ל ולכן ממילא לא יכולים להשתתף פיזית...
אז קיימנו זוּמַזְכְּרָה (זום+אזכרה).
אמא שלי גם ככה היתה מעדיפה שנעשה משהו נחמד מאשר נבוא לבית קברות.
ולמה יש לזה קשר אליי ולבלוג?
ובכן, מה שעשינו היה סדנה בזום שאני העברתי!
לאמא שלי קראו צפורה ומאז שנפטרה, אנחנו חובבי ציפורים ומוצאים כל מיני דברים בדמות ציפור לאסוף ולתלות על הקירות...
היות ואני הייתי ממונה על התכנית האמנותית הפעם, החלטתי שכל אחד מבני המשפחה (תאמינו או לא – היינו 24 אנשים בזום!!) יִצּוֹר ציפור מיוחדת במינה ובעיצוב אישי.
הטכניקה ליצירת הציפור מתוארת בסרטון הזה, שהכנתי כדוגמא למשפחתי.
הצעיר ביותר בחבורה שלנו בן 6 וקצת והמבוגר בן 83 (אבא שלי) – וכוווווולם יצרו.
בסופו של דבר, קיבצתי את התמונות של הציפורים שכולם הכינו ויצרתי קולאז' מיוחד של כל להקת הציפורים.
אני חושבת שכמו שאמרתי בפוסטים קודמים בבלוג שלי – אמנות יכולה לשמש אותנו לכל כך הרבה דברים.
שימוש באמנות לאירוע זיכרון ובילוי משפחתי משותף הוא משהו אקטיבי, מדובר, חיובי ומשמר.
אף אחד לא אמר שחייבים לבכות ולהיות עצובים כדי לזכור. שהרי העצב נוכח שם כל הזמן על היעדרו של אדם אהוב.
צריך לזכור, שכאשר ילדים שותפים לעשייה זה מאד מחבר אותם.
שהות בבית העלמין לא בהכרח תיתן להם את הערך או את התזכורת שאנחנו רוצים שתהיה.
במקרה שלנו, מתוך 14 נכדים, 7 לא זכו להכיר אותה פנים אל פנים בכלל... אבל העשייה המשותפת היוותה עבורם הוכחה להיותם חלק בלתי נפרד ממנה ולהמשכיות שביקשה שתהיה לה.
בטוחה שאמא שלי מסתכלת מלמעלה ושמחה על מה שהכנו לכבודה ולזכרה.