איך אפשר להעלות מודעות בעזרת אומנות?

כשמגיע אוקטובר, אני תמיד דרוכה.
טוב האמת היא, שאני דרוכה כל השנה...
אבל לקראת אוקטובר אני מרגישה כאילו נקראתי לדגל, כאילו אני במשימה חשובה ומשמעותית ושאני צריכה לעשות אותה בדרך הכי טובה שאני יכולה.
אני כמובן מתכוונת לכך, שאוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. הוא מצוין בכל רחבי העולם  בחודש זה ועד היום זכיתי לראות דרכים מאד מקוריות לציון החודש הזה.

נבחרת ברצלונה - אוקטובר 2020 לובשים ורוד
כשאמא שלי היתה בת 41, היא חלתה בסרטן שד.היא היתה אישה חכמה מאד, עם קריירה, גידלה 4 ילדים (+בעל וכלבה) והיתה התמודדות גדולה בפתח.
הרבה מאד דברים על ההתמודדות שלה אז, גיליתי המון שנים אחרי, את חלקם אפילו אחרי שהיא נפטרה.
לפני אמא שלי, סבתא שלי – אמה, חלתה בזמן מלח"הע ה-2 בסרטן שד ונפטרה בגיל צעיר מאד.
לימים גילינו שקוראים לזה "סרטן תורשתי" – BRCA הוא שמו של הגן המחורבן.... אפשר לקרוא וללמוד עליו המון פה.
מאז שאני עצמי חליתי (2007 ולאחר שנה שוב ב-2008), ואחריי אחותי הגדולה ב-2009, גיליתי עד כמה קיימת חוסר מודעות לנושא הגילוי המוקדם בארץ ועד כמה נשים מקבלות מידע סותר מהגורמים השונים איתם הן מתייעצות.

אוקטובר 2007 (חליתי באפריל) - קוסאמוי, תאילנד

אחת החברות הכי טובות שהיו לי בקבוצת התמיכה של נשים צעירות ב"אחת מתשע" היתה נטע (שם בדוי). נטע היתה רווקה, בת 29, אשר התחילה לצאת עם בחור חדש ממש חודש לפני הגילוי... לאחר שגילתה לעצמה גוש קטן בשד, המליצו לה להיבדק על ידי רופא נשים.רופא הנשים אשר בדק אותה, הודיע לה ש"היא צריכה להחליף דאודורנט" (הגוש שלה היה ממוקם קרוב לבית השחי).
מזלה הטוב של נטע היה, שהתשובה הזו לא הספיקה לה והיא המשיכה להתייעץ עד שהלכה לכירורג שד ובעקבות זאת אובחנה עם גידול בשלבים מאד מוקדמים, מה שאיפשר לה להימנע מכימותרפיה ולימים גם להביא ילדים לעולם.
כך היה גם אצל אמא שלי דרך אגב כשגילתה את הגוש אצלה. הרופא לא הצליח להרגיש אותו ואלמלא העקשנות שלה להמשיך ולבדוק – חיינו היו נראים אחרת לגמרי...
כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי. לצידם, שמעתי גם סיפורים על מי שלא הלכה להיבדק למרות שמשהו היה נראה לה לא תקין... לא ידעה לשייך את זה למשהו מוגדר, לא ידעה את מי לשאול, לא רצתה סתם בדיקות....

אחרי שחליתי, די מהר החלטתי, שאני אעשה כל שביכולתי להעלות את המודעות לנושא הגילוי המוקדם, ובפרט בקרב נשים צעירות. התחושה הזו של "לי זה לא יקרה" או "אני צעירה מדי" ליוותה יותר מדי בנות שהכרתי מסביבי וידעתי שחייבים לעשות עם זה משהו.

ואיך כל זה מתקשר לאומנות?
אז קודם כל, זה חלק בלתי נפרד ממני ובהרבה מאד מהעבודות שלי אני משלבת את הסרט הורוד – על דש הבגד של אחת הדמויות, ברקע של העבודה ועוד...
פעמים רבות בזמן הלימודים אצל מורות שונות, נושא השיעור עורר בי את הצורך להכניס את הנושא לעבודה, כמו במקרה של העבודה הזו, שנעשתה במסגרת אחד הקורסים שלמדתי אצל רקפת הדר. העבודה בנויה כך, שהיא מתארת באופן מודולרי את השלבים השונים שחוויתי בשינויים שבגופי מאז שחליתי לראשונה.


לאט לאט היה בי רצון לעשות עוד, לגרום לאנשים לעצור שניה ולחשוב על הבריאות שלהם ושל הקרובים להם.בכל חודש אוקטובר אני מקפידה לענוד יום יום את הסרט הורוד על הבגדים שלובשת.

אוקטובר 2018 - קורס בהולנד - מיקסד מדיה
לפני 7 שנים, החלטתי לעשות לראשונה קעקוע. שילבתי בו כמובן את הסרט הורוד... וגם ציפור, שתזכיר לי את אמא שלי (צפורה) ואת ציפי דודתי שהלכו לעולמן בטרם עת.
לפני שנתיים, החלטתי שעל הגב אני לא רואה את הסרט, אז הוספתי קעקוע שלו על פרק היד הימנית שלי.

אני מרבה להעלות פוסטים ברשתות החברתיות בנוגע להעלאת המודעות ולפני שנתיים, עשיתי כפולה ביומן מתוך תחושה שזועקת "לכו להיבדק" וקראתי לחברותי היומנאיות להעלות גם הן כפולה בנושא.


ואז, השנה, הצלחתי לחבר שני עולמות שאני חיה ונושמת כבר המון שנים בצורה מופלאה ביותר. עדי לוי סקופ, יו"ר מועצת נשים של כפר סבא (ומחזיקת תיקים ותארים חשובים נוספים ורבים), פנתה אליי, כדי לשאול אם אסכים להוביל מפגש זום שמועצת נשים מארגנת בשיתוף עם קהילת "השדות" בעיר.
העלינו רעיון, שכל משתתפת בסדנה תכין סרט ורוד בעצמה ומכל הסרטים הורודים יוכן קולאז' ענק אשר יודפס וייתלה ברחבי כפר סבא עם המסר – "קחי דקה קבעי בדיקה".
יחד עם טלי רונה, ענת שוקרון-יוסילביץ' וסימונה לוי – דייקנו, כתבנו, פרסמנו.... והערב היה עם אנרגיות מאד מיוחדות.
נשים מכל העיר עלו למפגש על מנת לשמוע אותי מספרת את הסיפור שלי בקצרה ולאחר מכן ליצור יחד סרט ורוד.
רגע השיא בערב הזה היה, כשכל הבנות על המסך הרימו את הסרט שהכינו והמסך התמלא בסרטים ורודים משגעים ומקוריים מאד.

נראה לי, שהמסר החשוב בסופו של דבר (מעבר למובן מאליו) הוא, שאומנות יכולה לשמש גם על מנת להעלות מודעות לנושאים חשובים ולשרת מטרות חשובות.
והיומן?
הוא בכלל קרש הצלה.
כי בכל שלב או תחושה הוא נמצא שם, להכיל את הרגשות והחלומות כמו גם את התפילות והחששות ולשמש כתף חמה ונעימה לכל מה שארצה לספר לו....

ממש עוד מעט חוזרת ללמד בסטודיו החדש, המאובזר והכיפי שלי - מוזמנים לבוא לקורסים ולסדנאות - להכיר אותי ואת היומן כמובן...